ילדים רוצים להרגיש שאוהבים אותם, שלהורה אכפת לו ממנו. איך עושים את זה? להלך כמה נושאים חשובים שיעזרו לבנות אווירה נעימה במשפחה ויחסים טובים בין הורה וילד.
תפקידו של ההורה להציב גבולות. מה שחשוב היא הדרך שבה ההורה מציב את הגבולות ושלא תגרום לילד להתנגד. אל תדרשו, אלא תבקשו מהליד ותסבירו מה הגורם שמוביל מכם לבקש. לדוגמא: אם הורה יאמר, 'סגור את הטלוויזיה כי אני אמרתי', הילד ירגיש אומלל. אבל אם הוא יאמר, 'זה לא כדי להעניש אותך אלא לטובתך, כי זה עלול לפגוע בלימודים שלך ולא יישאר לך זמן לשחק ולעשות דברים אחרים', הילד לא ירגיש נורא.
תשתמשו במילה 'אנחנו' במקום במילה 'אתה'. שינוי זה עובד כמו קסם. זה מראה שהילד הוא לא "הרע", אלא הילד הוא חלק מיחידה משפחתית ואלה הדברים שעושים בה. אם הילד נוהג להכות, צריך לומר: "אנחנו לא מרביצים, אנחנו נחמדים לאנשים". עוד דוגמא: "אנחנו לא רואים טלוויזיה כל היום כי אנחנו מעריכים פעילות או יצירתיות". הילד חושב לעצמו, "טוב, אלה הערכים של המשפחה שלי". ומשתף פעולה בקלות רבה יותר והוא מרגיש מוגן ורגוע.
כל ילד בודק את הגבולות של ההורים. אין הורה שלא מקיר סיטואציה שבה הילד מתעקש שיקנו לו צעצוע ובסירובו, הילד מתפרץ בבכי, צרחות והשתטחויות על הרצפה. מה שההורה צריך לעשות הוא ולהגיד: " תראה, אני אוהב אותך, אני מבין שאתה מתוסכל, אבל אני לא יכול לקנות לך את הצעצוע הזה". חשוב להתייחס לרגש של הילד ולא להתעלם ממנו. כך הוא יקבל תגובה אוהבת ואכפתית.
הילדים לא דורשים הרבה, רק צריכים לדעת שהוריהם עושים מאמץ בכדי לבלות איתם לבד זמן איכות. תקבעו יחד עם הילד יום שמתאים עבורכם, הילד יחכה ליום הזה בהתרגשות.
הורים רבים חוששים מסכנות שיכולות להתרחש מחוץ לבית ומגוננים על הילדים
וכתוצאה מכך הם משחקים בחוץ הרבה פחות. הורה שמגונן על ילדיו בצורה מוגזמת גורם לו להפסיד חלק חשוב בחייו, כמו היכולת להעריך סיכונים, הדבר חשוב מאוד בבגרותו.
המשחק מחוץ לבית, לטפס על עצים, לשחק בדשא עם ילדים אחרים, כל זה חיוני להתפתחות הפיזית, הרגשית והחברתית של הילדים.
לרשום את ילדיכם לכמה שיותר חוגים, זה לא הדבר המומלץ ביותר. הילד רוצה את הזמן והמרחב שלו, להיות יצירתי וחופשי. אמהות חושבות שהן צריכות כל הזמן לעשות דברים עם הילדים ולהעסיק אותם. דווקא הילדים עושים דברים מבריקים כאשר לא מתערבים ולא מכוונים אותם בעשייתם. תנו להם להיות יצירתיים, פשוט תנו להם להיות עם עצמם ואז לא תשמעו הילד שאומר: משעמם לי".
המתנות הגדולות והיקרות הן לא יגרמו את אושר של הילד. אולי באותו הרגע קיים התלהבות, אך רוב הזמן לאחר שילד שיחק במשחק פעם אחד, הדבר לא מעניין אותו יותר והמשחק נשכח ונשמר במדף בארון. הדברים היומיומיים הפשוטים שהיו בהם חילופי אהבה,. הם אירועים, זרעים קטנים בעלי ערך עמוק יותר שדרכם האדם מרכיב את חייו. לשחק עם הילד על השטיח, לדגדג אותו, לקפוץ יחד, הדברים האלה מפתחים התמודדות טוב יותר בהתבגרותם.
שותפות של ההורה ברגשות של הילד נותנת תחושה שאוהבים אותו ומעריכים אותו.
כאשר הורה נותן יד לילד ולמווה אותו לתוך בית הספר ביום הראשון של כיתה א' ואומר לו שזה בסדר לפחד. הילד מרגיש שההורה היה קשוב לרגשות שלו.
במקום להגיד לילד שלא הצליח למבחן: "היית צריך לקבל ציון טוב יותר" או "אתה לא משתדל מספיק", אולי צריך לומר לו שייתכן שהכישלון נבע גם מכך שהמבחן היה קשה מדי, שהמורה לא הכינה אותו מספיק טוב, או כל תשובה הגיונית אחרת שתאפשר לילד לחוות את האירוע בצורה חיובית יותר.
שותפות הרגשית של ההורה מניקה לילד ביטחון וערך עצמי גבוה.
רחל דנקנר WWW.RACHELDANKNER.COM
מאבחנת ומטפלת מוסמכת בליקויי למידה
רחל דנקנר- מאבחנת ומטפלת מוסמכת בליקויי למידה ותפקוד מוטורי
